פרק י

שור שהמית את האדם

אומרת המשנה (מא.):

"שור שנגח את האדם ומת, מועד - משלם כופר, ותם - פטור מן הכופר,

וזה וזה חייבין מיתה"

הגמרא (שם) עוסקת בשאלה היאך ימצא שור מועד להרוג את האדם שלא נסקל עוד קודם לכן (עי' לקמן הלכה ג), ובין השאר מציעה שנגח השור שלושה גויים לפני שנגח יהודי, ואז הועד להרוג מבלי שיהיה צורך לסוקלו עד עתה. משמע מדברי הגמרא שאין סוקלים שור שהרג גוי.

הרמב"ם פוסק כך, ומסביר שדנים לנזק גוי על פי דיניהם, ובדיניהם אין הורגים את השור. משמע מדבריו שלו היו הורגים את השור גם על פי דיניהם, היה השור נסקל אפילו אם נגח גוי. בהסבר זה ממשיך הרמב"ם את דבריו לעיל בדין שור ישראל שנגח שור של גוי (פרק ח הלכה ה).

אחד שור ואחד שאר בע"ח

המשנה בעדיות (פרק ו משנה א) מעידה על תרנגול שהרג אדם בירושלים ונסקל. מכאן ניתן ללמוד שכל בעל חיים שהרג יש לסוקלו, ואף לחייב את בעליו כופר אם היה מועד.

מיהו המועד להרוג, החייב בכופר

הגמרא דנה בשאלה כיצד ימצא שור שחייב בעליו לשלם את הכופר (כלומר הוא מועד להרוג), ובכל זאת עוד לא הרגו אותו קודם שיועד. כמה הצעות מועלות:

"רב זביד אמר: כגון שהרג שלשה בהמות.

ומועד לבהמה הוי מועד לאדם?

אלא אמר רב שימי: כגון שהרג שלשה עובדי כוכבים.

ומועד לעובדי כוכבים הוי מועד לישראל?

אלא אמר רשב"ל: כגון שהרג שלשה בני אדם טרפה.

ומועד לטרפה הוי מועד לשלם?

אלא אמר רב פפא: דקטל וערק לאגמא, דקטל וערק לאגמא".

רש"י מפרש כפי המפוסק, שהגמרא דוחה את הצעותיהם של ר' זביד, ר' שימי ורשב"ל. ותוהַה על הנחותיהם (לכן לאחר כל דעה מופיעה שאלה רטורית, ויש לפסק בסימן שאלה) לפי פירוש זה, הגמרא מניחה שמועד לבהמה, לגוי או לישראל טרפה אינו מועד להרוג ישראל רגיל.

הרמב"ם הבין כנראה אחרת שכן הוא פוסק להלכה שהריגת שלוש בהמות, שלושה גויים או שלושה ישראל טריפה הופכת את השור למועד להרוג. לכן נראה שהוא קורא את המשפטים ("ומועד לבהמה הוי מועד לאדם" וכו') לא כמשפטי שאלה אלא כמשפטי הצהרה וסיוע.

בנוסף נותנת הגמרא עוד אפשרויות להפוך למועד להרוג את האדם בלי להיסקל, שאת רובן הרמב"ם מזכיר-

השור סיכן שלושה בני אדם- דהיינו השור נגח שלושה בני אדם והם לא מתו. ולכן הוא מועד מצד אחד, אך מצד שני הוא איננו נסקל עדיין. רש"י מפרש שלאחר הנגיחה השלישית כולם מתו ומבלי שכך קרה אין השור הופך למועד להרוג, כיוון שרק פצע ולא הרג.

השור ברח לאחר כל נגיחה, ולכן לא יכלו לתופסו ולהורגו.

העדים ראו את השור נוגח שלוש פעמים אך לא התברר שמדובר באותו השור עד הנגיחה האחרונה, ובכל זאת מועד הוא ובעליו צריכים לשלם את הכופר כיוון שהעידו בו ששור נגחן יש לו בעדרו ועליו לשומרו.

"הוזמו זוממי זוממין", כלומר, בכל פעם שהעידו על השור בעבר, הוזמו העדים, ולכן לא לקח הבעלים את עדותם לתשומת ליבו, ועתה לאחר הנגיחה האחרונה הוזמו הזוממים, ומתברר שכל העדויות היו נכונות ואכן נגח שלוש פעמים. הגמרא מעירה שהסבר זה לא קביל לפי הדעה ששלוש נגיחות נצרכות בכדי לחזור ולהתריע בבעלים (שכן עד עכשיו הבעלים חשבו שהעדים שיקרו), אלא אם כן נפרש שהעדים הראשונים (שהוזמו ולבסוף חזרה ונתקבלה עדותם) אומרים עוד שהבעלים נכח בכל מעשי הנגיחה, ולכן היה לו לשמור את שורו. הרמב"ם אינו מזכיר הסבר זה, ואולי הסיבה היא משום שהוא אינו שכיח, ודי בהסברים האחרים.

כופר ככפרה

הגמרא במסכת סנהדרין (טו.) שואלת מניין לנו שאין הדין כפי פשט הכתוב, שיש להרוג את בעליו של שור מועד שהרג אדם. למסקנת הגמרא, הטעם הוא מהפסוק "אוֹ בְאֵיבָה הִכָּהוּ בְיָדוֹ וַיָּמֹת מוֹת יוּמַת הַמַּכֶּה רֹצֵחַ הוּא" (במדבר לה כא) ממנו למדים שעל רצח מחייבים מוות ולא על הריגה שמבצע השור.

הרמב"ם אינו מביא לימוד זה, ומעדיף לומר ש"מפי השמועה למדו" על כך שאין בעל השור חייב מיתה^[24].

הגמרא (מ.) מביאה מחלוקת תנאים לגבי גובה הכופר המשתלם- תנא קמא אומר שיש לתת את דמי הניזק, ור' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקה אומר שיש לתת את דמי המזיק. הרושם הראשוני הוא שתנא קמא מבין שכופר הוא פיצוי, ואילו ר' ישמעאל מבין שכופר הוא כפרה, (שלכן המזיק נותן את עצמו כביכול). למרות רושם זה, הגמרא מגיעה למסקנה שלכולם תפקיד הכופר הוא כפרה, והמחלוקת היא מהו אופיה של כפרה זו, לפי תנא קמא הכפרה היא ע"י פיצוי ואילו לפי ר' ישמעאל הכפרה היא יותר בעלת אופי של "בין אדם למקום", ואינה פיצוי בלבד למשפחת הניזק.

אחת ההשלכות של תפקיד הכופר ככפרה, הוא ששור שאין בעליו צריכים כפרה, לא ישתלם עליו כופר. בגמרא (שם) מובאת דוגמה- שור של יתומים שהרג אין משתלם כופר מנכסיהם, כיוון שאינם בני חיוב ואינם צריכים כפרה.

בהקשר של תפקיד הכופר מעלה הגמרא (שם) את השאלה הבאה: האם במקרה של שור מועד של שני שותפים שהרג, כל אחד מהשותפים משלם כופר שלם, או שמא כל אחד מהם משלם חצי כופר? הגמרא מגדירה את צדדי הספק באופן טכני- מצד אחד בתורה נאמר שהמזיק משלם כופר, ולא חצי כופר, אך מצד שני נאמר בתורה שבסה"כ משולם כופר אחד, ולא שני כופרים.

הגמרא אינה פוסקת בשאלה, אך הרמב"ם פוסק שכל אחד מהשותפים צריך לתת כופר שלם. נראה שהרמב"ם פסק כך מתוך ההבנה שכופר הוא כפרה בלבד, ומתוך הבנתו שהאפשרות בה כל שותף נותן חצי כופר נובעת מהסברה שאין הכופר כפרה בלבד אלא יש בו אלמנט של פיצוי, סברה שאין הוא מקבל להלכה.

עוד דנה הגמרא שם בשאלה האם ממשכנים, דהיינו, גובים מנכסים של חייבי כופר? מצד אחד המשנה בערכין (כא.) אומרת שקרבנות הבאים לכפרה, אין גובים מהמקריב בעל כרחו, כיוון שאין חוששים שיאחר מלהביאם, כיוון שיודע שאין מתכפר לו חטאו עד שיביאם. אך מצד שני, כיוון שהכופר ניתן לניזק, יש לו צביון (מטעה) של תשלומים, ועל כן אולי יש לחשוש שיתאחר הניזק ולא ישלם את הכופר, ויש לרדת לנכסיו. הרמב"ם פוסק שיש למשכן חייבי כופר, למרות שהוא כפרה כקרבן.

סקילת שור שאין לו בעלים

המשנה (מד:) מביאה מחלוקת תנאים- תנא קמא מחייב מיתה כל שור שהרג, בין אם יש לו בעלים, בין אם בעליו אינם בני חיובא, ובין אם אין לו בעלים כלל. ר' יהודה חולק ופוטר ממיתה אם אין לשור בעלים כלל, כגון שור הפקר, של הקדש או שור של גר שמת ללא יורשים. בברייתא מובהר שר' יהודה פוטר ממיתה שור חסר בעלים, גם אם כשנגח היו לו בעלים, וטעמו הוא שצריך שיהיו לשור בעלים משעת הנגיחה ועד שעת גמר הדין.

הרמב"ם פוסק כתנא קמא.

טריפה בשור ההורג ובבעליו

בגמרא במסכת סנהדרין (עח.) מובאים דברי רבא, שאדם שרצח את הטריפה, אין בית דין הורגים אותו. רש"י מסביר, שכיוון שניכר שהאיברים שהם סימני חיותו של הנרצח פגועים או חסרים, נמצא שכביכול הרוצח הרג אדם מת. כמו כן אומר רבא, שאדם טריפה שרצח, אין בית דין יכולים להורגו על פי עדים (שכן זוהי עדות שאי אתה יכול להזימה, שכן גם אם יוזמו העדים, לא יהרגו, כיוון שהם זממו להרוג אדם שהוא כבר, כביכול, הרוג דהיינו טריפה). אך אם רצח לנגד עיניהם של בית הדין, יכולים להורגו משום "וביערת הרע מקרבך".

בהמשך הגמרא מחלוקת אמוראים- רבא אומר ששור טריפה שהרג נסקל, אך שור של אדם טריפה שהרג אינו נסקל. טעמו הוא מתוך ההקבלה שבפסוק- "הַשּׁוֹר יִסָּקֵל וְגַם בְּעָלָיו יוּמָת", שהשור נסקל רק אם דין מיתה היה שייך בבעלים לו היו מואשמים ברצח (שהרי הכופר הוא כפרת המיתה), וכאן אין מיתה שייכת בבעלים, כיוון שאין יכולים להעיד בהם, כי זו עדות שאי אתה יכול להזימה. אמנם שור טריפה שהרג נסקל, כיוון שבעליו הוא בר חיוב מיתה. ר' אשי חולק ואומר שגם אם השור הנוגח עצמו הוא טריפה, אין סוקלים אותו, כיוון שלו היה השור אדם לא היה נהרג, כדין טריפה שהרג.

הרמב"ם פוסק כר' אשי והראב"ד מוסיף שמתוך כך שטריפה שרצח, נהרג אם עשה זאת בפני בית דין, כך גם שור טריפה, או שור של טריפה שנגח והרג בפני בית דין, כיוון שבאופן זה שייך באדם דין מיתה, גם את השור סוקלים.

שור האצטדין שהרג

לעיל (פרק ו הלכה ה) עסקנו בשור האצטדין לעניין תשלומי נזק, וכאן הרמב"ם חוזר ועוסק בו מצד חיוב הסקילה אם הרג.

המשנה (לט.) פוטרת שור איצטדין שהרג מסקילה כי בפסוק נאמר

"וְכִי יִגַּח שׁוֹר אֶת אִישׁ אוֹ אֶת אִשָּׁה וָמֵת סָקוֹל יִסָּקֵל הַשּׁוֹר..."

והמשנה לומדת, ש"כי יגח" הכוונה מעצמו, ולא מתוך גרוי חיצוני ("ולא שיגיחוהו"). אף בברייתא (מא.) מוסבר ששור איצטדין פטור מסקילה "מפני שהוא מעושה".

המשנה בסנהדרין (עו:) עוסקת בדרכי רציחה שבית דין הורגים עליהם וכותבת:

"שיסה בו את הכלב, שיסה בו את הנחש – פטור.

השיך בו את הנחש [דהיינו נעץ את שיני הנחש בחברו] - רבי יהודה מחייב, וחכמים פוטרין"

הגמרא (עח.) מסבירה את מחלוקתם של ר' יהודה וחכמים- ר' יהודה סובר שהנחש מוציא את ארסו מעצמו, לכן יש לסקול את הנחש, והאדם שהביא את הנחש לנשיכה פטור. לעומתו סוברים חכמים שהנחש לא עשה שום פעולה, והרי הוא ככלי משחית בידיו של האדם המֵשיכו בחברו. לכן, הנחש פטור מסקילה, והמֵשיך חייב שהרי זה כאילו רצח בעזרת כלי.

הרמב"ם פוסק כחכמים שאם השיך אדם את הנחש בחברו, יש לסקול את הנחש, והאדם פטור. הרמב"ם פוסק עוד, שכל שכן שאם שיסה את הנחש בחברו (בזה יש יותר עצמאות לנחש), הנחש חייב סקילה. מכאן משמע שהרמב"ם מפרש, שהמשנה הפוטרת בשיסוי נחש, מדברת על פטור המשסה, ולא על פטור הנחש. לפי פסקו של הרמב"ם, שונה הנחש מהכלב והשור, שאם שיסה בחברו את השנים האחרונים- פטורים מסקילה, ואם שיסה נחש בחברו, חייב הנחש סקילה.

בהמה שהמיתה ללא כוונה

המשנה (מד.) פוטרת ממיתה שור שהתחכך בכותל והפילו על אדם, וכמו כן שור שנתכוון להרוג דבר שאין חייבים עליו מיתה (שור אחר, גוי או נֵפל), והרג בטעות אדם שבדרך כלל חייבים סקילה על הריגתו, אף הוא, כיוון שלא התכוון להרוג את מי שהרג, פטור מסקילה. בגמרא חלוקים האמוראים. רב אומר שלא רק שהמשנה פוטרת את השור ממיתה, אלא היא אף פוטרת מתשלום כופר את הבעלים. לעומתו אומר שמואל שאמנם השור פטור ממיתה, אך הבעלים חייב בכופר. הגמרא מסבירה בשיטת שמואל, שמצד אחד הבעלים חייבים בכופר כיוון שאותו שור מועד להתחכך על בני אדם בכתלים ומצד שני השור עצמו אינו חייב מיתה כיוון שרק נתכוון להתגרד בקיר להנאתו.

המשנה בפרק הבא (מח.) עוסקת בשור שהלך בחצר הניזק, ונפל לבור בו היה אדם, והרגו, ומחייבת את בעל השור בתשלום כופר (ומשמע שפטור השור מסקילה). בגמרא (מח:) מבאר רב, שמצד אחד בעל השור משלם כופר כיוון שמדובר בשור המועד ליפול על בני אדם בבורות, אך מצד שני השור עצמו פטור מסקילה, כיוון שרק רצה לאכול עשב ולכן נפל.

באופן כללי המכנה המשותף לשתי הסוגיות הוא שיש מקום בעת ובעונה אחת לפטור שור ממיתה כשלא נתכוון להרוג, ובד בבד לחייב את בעליו בכופר כיוון שהשור מועד. אמנם, נחלקו הראשונים בהבנת הדברים-

רש"י (מח: ד"ה "דחזא ירוקא") מפרש שהמקרה של השור שנפל על אדם בבור והרגו הוא מקרה של "כופר בשן ורגל" (עי' לקמן הלכה יג), דהיינו, השור אינו מתכוון להזיק, ואף מעולם לא הרג אדם. אמנם, כיוון שהוא מועד ליפול לבורות תוך אכילת ירק שהוא רואה על פי הבור, וכיוון שתוך כדי נפילה, הרג אדם, משלם הבעלים כופר, כדין רגל שדרסה על תינוק בחצר הניזק. כמו כן השור שהתחכך בקיר והרג אדם מועד להפיל קירות תוך התחככות להנאתו (ואינו מועד להרוג תוך כדי זה!), ולכן הבעלים משלמים כופר, אך אין השור נסקל. העולה מדברי רש"י הוא שרגל הדורסת על תינוק והורגתו השור פטור מסקילה משום שלא התכוון כלל להרוג. וזהו יסוד הפטור בשור שנפל על אדם בבור, ובשור שהפיל קיר על אדם.

ר"ת מסכים עם רש"י שהמקרה של שור שנפל על אדם בבור (כי רצה לאכול ירק) והרגו, דומה למקרה של רגל שדרסה על תינוק, ובשניהם משלם כופר ופטור מסקילה. אמנם המקרה של שור שהתחכך להנאתו על קיר, והפילו על אדם הוא מקרה שונה, בו רב סובר שפטור גם מכופר וגם מסקילה. השוני בין המקרים הוא, שבשור שדורס תינוק, או שנופל על אדם בבור השור מודע להריגה שהוא גורם, אך אינו רוצה בה אלא בהליכה או באכילה כדרכו. מאידך, בשור שמפיל קיר על אדם, השור אפילו לא מודע להריגה שהוא גורם. נמצאנו למדים, לדברי ר"ת, ששור שהרג פטור מסקילה אפילו אם הוא מודע ומתכוון לנזק ההריגה שבמעשהו, כל עוד עיקר מעייניו לא היו נתונים להריגה אלא להליכה או לאכילה כדרכו.

גם רש"י וגם התוספות מסכימים שניהם, שהשור שנפל על אדם בבור או שהפיל קיר על האדם, אינו דווקא מועד להרוג בני אדם (על ידי כך שנפל ג' פעמים על בני אדם בבורות או הפיל קירות עליהם שלוש פעמים), אלא הוא מועד מתחילתו, לאכול ירק שבבור (וליפול תוך כדי כך), או להתחכך להנאתו כנגד קירות.

כנגדם, מפרש הרמב"ם, שהשור שבמשנתנו הוא שור, ששלוש פעמים הפיל קיר על בני אדם במטרה להורגם, וכמו כן, המשנה השניה (מד.) עוסקת בשור שרגיל ליפול על בני אדם בבורות במטרה להורגם. השור פטור מסקילה כי הפעם נפל לבור רק כי נתכוון לאכול ירק, והפיל קיר רק כי נתכוון להתחכך בו.

בהמה שהתכוונה להמית אך לא את מי שהמיתה לבסוף

כאמור, המשנה פוטרת מסקילה שור שהתכוון להרוג מישהו (בהמה או אדם) שאין חייבים באופן כללי סקילה על הריגתו. לעומת זה, אם השור התכוון להרוג אדם שחייבים על הריגתו סקילה, והרג אדם אחר, שאף עליו חייבים סקילה, חייב השור סקילה. הגמרא (מד:) מלמדת, שזוהי שיטת חכמים, אך ר' שמעון חולק ואומר שאף אם נתכוון להרוג אדם אחד והרג אדם אחר, פטור מסקילה.

גם ברצח של אדם על ידי אדם סובר ר' שמעון שאם התכוון הרוצח לאדם אחד והרג אדם אחר, אין בית דין הורגים אותו (הוא לומד זאת מהפסוק "וארב לו וקם עליו").

הרמב"ם פוסק בעניין השור כפשט המשנה, נגד דברי ר' שמעון. מעניינת העובדה, שבהלכות רוצח (פ"ד ה"א) פוסק הרמב"ם שרוצח שהתכוון להרוג את זה והרג את זה, פטור מיתת בית דין, כדברי ר' שמעון.

שור שהרג ברשות המזיק

בגמרא (לג.) מובאת ברייתא, ובה מחלוקת תנאים- במקרה שפועלים נכנסו לתבוע שכרם מבעל הבית, והרגם שורו או כלבו של בעל הבית, לדעת תנא קמא פטור בעל הבית מכופר, ולדעת אחרים חייב, כיוון שיש לפועלים רשות לתבוע את שכרם מבעל הבית. (בגמרא לעיל (כג:) מבואר שהבהמה המזיקה עצמה חייבת סקילה אפילו ברשות הניזק). נמצאנו למדים, בין לדעת תנא קמא ובין לדעת אחרים, שכשהניזק נכנס לחצר בעל הבית ללא רשות לגמרי, פטור בעל הבית.

בגמרא מבואר, שאם בעל הבית מצוי בעיר, כולם מודים שאין לפועל רשות להיכנס ולתבוע שכרו. כמו כן מוסכם שאם בעל הבית מצוי בביתו, נחשב הפועל כנכנס ברשות וחייב בעל הבית על נזקיו. המחלוקת אמורה במקרה בו בעל הבית "מצוי ולא מצוי בביתו", ועמד הפועל על הפתח וקראו, וענה בעל הבית "כן"- תנא קמא סובר שהכוונה היא- עמוד על מקומך עד שאבוא, ואילו אחרים סוברים שזוהי הזמנה להיכנס. לסיום מביאה הגמרא ברייתא כשיטת תנא קמא.

רש"י, תוס' והרא"ש מסבירים ש"מצוי בעיר" הכוונה שלרוב ניתן למצוא אותו בשוק, והכוונה ב"מצוי בביתו" היא שלרוב בעל הבית מצוי בביתו. אם בעל הבית מצוי לרוב בעיר ונעדר מביתו, נחשב הפועל כנכנס שלא ברשות, אך אם ניתן למצוא את בעל הבית בעיקר בביתו, נחשב הפועל כנכנס ברשות.

מהתוספות (שם ד"ה "בגברא") משמע שכל המקרים אמורים בבעל בית שאמר לפועל "כן", והשאלה אם בעל הבית שכיח בשוק או בבית עניינה הוא לפרש את כוונת ה"כן"- דהיינו, סביר שבעל בית שבדרך כלל משלם לפועלים בביתו מתכוון באמירת "כן" להזמין את הפועל פנימה, ולחילופין, אם דרכו לשלם בשוק, הרי שאמירת "כן" שלו יכולה להתפרש גם אחרת. כאמור, אם בעל הבית לעיתים בביתו ולעיתים בשוק, חלוקים התנאים בפרשנות ה"כן". לפי פירוש התוספות, אם נכנס הפועל בלי שאמרו לו "כן", כולם יסכימו שלעולם פטור בעל הבית, שאין זה נכנס ברשות. נמצאנו למדים שלפי התוספות, הרשות הנצרכת היא רשות שבעל הבית צריך לתת, והיא חייבת להיות כרוכה בידיעה של בעל הבית שהפועל עומד להיכנס^[25].

הרא"ש מפרש, שאכן אם מדובר בבעל בית הנמצא תדירות בשוק, אין הפועל נחשב כנכנס ברשות. מצד שני, אם בעל הבית מצוי לרוב רק בבית, נחשב הפועל כנכנס ברשות, ואם לעיתים כך ולעיתים כך, פוסק הרא"ש כחכמים, שהפועל אינו נחשב נכנס ברשות, ולכן פטור בעל הבית. אמנם הרא"ש מתעלם בדבריו מהתרחיש אותו מציירת הגמרא, שהפועל עמד על הפתח ובעל הבית קרא "כן". לכן נראה, שהרא"ש מפרש כתוס' הנ"ל.

עוד מוסיף הרא"ש, שבימינו, שדרך כל הפועלים לתבוע שכרם מבעל הבית בביתו, הרי שדין כל בעלי הבתים כדין בעל בית שמצוי לרוב בבית, וחייב בעל הבית על נזקי הפועל.

הרמב"ם לפנינו פוסק שאפילו פועל שנכנס לתבוע שכרו, אינו נחשב לנכנס ברשות, כיוון שנכנס שלא מדעתו של בעל הבית. ומשמע, שבכל אופן יש צורך למתן רשות מבעל הבית כדי להיחשב נכנס ברשות.

בהלכה השניה פוסק הרמב"ם חד משמעית שאמירת "כן" אינה נחשבת נתינת רשות כניסה, ואינו מחלק בין בעל בית המצוי תדירות בביתו או בשוק. ומקשה המגיד משנה מדוע מתעלם הרמב"ם מהגמרא, בה מפורש שמדובר דווקא בבעל בית המצוי לעיתים בביתו ולעיתים בשוק, ומשמע בגמרא שאם נמצא לרוב בביתו, יש לפרש את ה"כן" כהזמנה!

נראה שהרמב"ם מבין את המושגים "מצוי בביתו" ו"מצוי בעיר" שונה לחלוטין משאר הראשונים. כוונת הגמרא "מצוי בביתו" היא שמדובר בבעל הבית הנמצא כרגע בביתו, והרי הוא רואה את הפועל נכנס, ושתיקתו מביעה הסכמה לכניסה, ואז כולם מודים שבעל הבית חייב. במקביל, אם מדובר בבעל בית ה"מצוי בעיר", דהיינו, שנמצא עכשיו בעיר ולא בביתו, אזי כולם מסכימים שהפועל נכנס שלא ברשות, ויש לפטור את בעל הבית. לכן מפרשת הגמרא שהמחלוקת היא בבעל בית ש"נמצא ולא נמצא", כלומר, הוא רק הספיק לשמוע את הפועל ולענות "כן", ואין בהתנהגות זו בכדי להוכיח שהוא מרשה לפועל להיכנס. לכן פוסק הרמב"ם שעניית "כן" אינה נחשבת נתינת רשות בשום אופן, ואינו מחלק בין בעלי בתים שונים.

הרמ"א (שפט י) כותב שפועלים הנכנסים לתבוע שכרם מבעל הבית נחשבים כנכנסים ברשות, וזאת על פי דברי הרא"ש על מנהג התשלום לפועלים בימינו.

הריגת אדם בשן ורגל

כאמור לעיל, שור מועד שהרג, בעליו משלם את הכופר. הגמרא (כו.) מעלה את השאלה הבאה- אם שור דרס על גבי תינוק והרגו, והיה הדבר בחצר הניזק (שברשות הרבים אין חייב על נזקי הרגל), האם מכיוון שהרגל מועדת מתחילתה, נראה זאת כשור מועד שהרג, ונחייב את הבעלים בכופר, או שמא כיוון שאין כוונתו להזיק, הבעלים פטורים מכופר.

הגמרא מביאה ברייתא המלמדת שר' טרפון מחייב כופר שלם על שור שנגח ברשות הניזק, אפילו אם הוא תם. (עי' לעיל פרק א הלכה ז, שם מבוארת שיטתו של ר' טרפון שעל נזק ברשות הניזק משלמים תמיד נזק שלם). הגמרא מסבירה שר' טרפון סובר ששור שהרג אדם בדריסת הרגל בחצר הניזק משלם כופר שלם, והוא לומד ממנו קל וחומר לקרן (שאם על רגל הפטור עליה ברה"ר, חייב כופר שלם בחצר הניזק, קל וחומר שעל נגיחה, עליה חייב חצי נזק ברה"ר יחוייב כופר שלם ברשות הניזק), שאף בה ישלם כופר שלם בחצר הניזק.

הרמב"ם פוסק שעל הריגה ברגל (ומסתבר שגם בשן) חייב הבעלים כופר שלם, אף שהשור פטור מסקילה, שהרי לא נתכוון להמית.

ועי' לעיל (הלכה ט-י) לגבי דעת ר"ת, הפוטר מסקילה שור שהרג תוך דריסה או אכילה כדרכו אפילו אם השור היה מודע למעשהו, כל עוד עיקר מעייניו לא היו אלא להליכה או לאכילה. אמנם מלשון הרמב"ם בהלכה שלפנינו, נראה שאין הוא מסכים, אלא בכל מקום שהשור נתכוון להמית, אפילו אם מטרתו היתה אכילה או הליכה כדרכו, חייב סקילה.

דמים לבן חורין

בגמרא (מג:) מובאים דברי רבה הסובר ששור שהמית בן חורין ללא כוונה, כיוון שאינו נסקל, אף בעליו אינו משלם כופר (שלא כנפסק לעיל ט-י), ודברי ריש לקיש הסובר, במקביל, ששור שהמית עבד ללא כוונה, כיוון שאינו נסקל, אין בעליו משלם קנס של עבד.

אביי מקשה מברייתא העוסקת במקרה בו אין עדים, ובעל השור המזיק מודה באירוע-

"המית שורי את פלוני או שורו של פלוני – הרי זה משלם על פי עצמו

המית שורי את עבדו של פלוני - אינו משלם על פי עצמו"

כלומר, אם אדם מודה ששורו הרג בן חורין, הרי הוא משלם כופר, לעומת זאת, אדם המודה ששורו הרג עבד, אינו משלם קנס שלושים כסף על פי עצמו. אם נצרף לכך את ההלכה הידועה, ששור אינו נסקל על פי עדות בעליו (כפי שאין אדם נהרג על פי הודאת עצמו), נקבל שהרישא אומרת, שגם במקרה שאין השור נסקל, עדיין משלם בעליו כופר. זאת בניגוד לדברי רבה הכורך יחדיו את סקילת השור עם תשלומי הכופר של בעליו.

בכדי להגן על שיטת רבה, מוסבר שהברייתא עוסקת בתשלומי נזק רגילים שמשלם הבעלים כאשר שורו התם המית, ולא בתשלומי כופר או קנס שמשלם הבעלים כאשר שורו המועד המית^[26]. לפי זה יש להבין את הברייתא כך- ההבדל בין הריגת בן חורין לבין הריגת עבד, הוא שבבן חורין באופן עקרוני משלם הבעלים כופר על פי עצמו, כאשר השור מועד, שכן תפקיד הכופר הוא כפרה, ולכן יש היגיון שגם ישלם דמים על פי עצמו, כאשר השור תם. לעומת זאת, בהריגת עבד, לעולם לא ישלם בעל השור קנס על פי עצמו, שכן מודה בקנס פטור, ולכן כששורו התם המית, גם דמים אינו משלם על פי עצמו.

לפי הפירוש הזה לברייתא, משמע שניתן עקרונית לשלם דמי נזיקין גם על הריגת בן חורין. הראב"ד נסמך על ברייתא זו, ופוסק שיש דמים לבן חורין. אמנם הוא אינו פוסק הלכה לגמרי כברייתא שעל הריגת עבד אין משלמים תשלומי נזק, אלא מסקנתו היא שבין על הריגת עבד ובין על הריגת בן חורין, אם אין חיוב כופר או קנס, עדיין יש חיוב תשלומים רגיל.

למרות זה, פוסק הרמב"ם לפנינו, שאם שור הרג עבד, ואין השור נסקל (כיוון שלא הרגו בכוונה), ואף אין הבעלים משלמים קנס (כיוון שהשור היה תם), משלמים הבעלים חצי מדמי העבד, ככל נזק של שור תם, אך במקרה המקביל בבן חורין, פטור הבעלים. סברתו של הרמב"ם היא שלבן חורין אין דמים. המגיד משנה מסביר שהרמב"ם מבין שהגמרא שלעיל, ממנה משמע שעל הריגת בן חורין יש יותר היגיון לשלם תשלומי נזק מאשר על הריגת עבד, היא כשיטת רבה, הכורך את תשלומי הכופר עם סקילת השור, וכיוון שאין הלכה כמותו, אף אין הלכה כאותו הסבר שבגמרא.